מהי משמעות "שחיקת המערכת", "שמיכה קצרה מדי", "אשפוז במסדרון" או "חוסר בתקינה", צמדי מילים שבתקופה האחרונה מרבים להשתמש בהם בתקשורת ובדיונים בכנסת ובממשלה? אני מבקשת בשורות הבאות לפרום את המושגים הערטילאיים הללו ליומיום ולחוויות שלי ושל חבריי לרפואה הפנימית.
שמי רונית זיידנשטיין, ד"ר, מנהלת פנימית א' במרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא. כרגע, פנימית שגרתית. בינואר נעבור הסבה למחלקה פנימית קורונה. תקן המיטות הרשמי אצלי במחלקה הוא 33 מיטות פנימיות רגילות ועוד חמש לטיפול מוגבר. הבוקר היו במחלקה שלי 46 חולים, מתוכם ארבעה מונשמים. כלומר, היו אצלי במחלקה אקסטרה שמונה מאושפזים. איפה הם שוכבים? במסדרונות. למעשה, כל השבוע האחרון התפוסה במחלקה שלי נעה בין 120% ל-140%.
אנחנו אמורים לספק לחולים שקט, אפשרות להתאושש, הפוגה להתחזקות, אבל התנאים הפיזיים קשים, וזה לא נעים ולא נכון
נתעכב לרגע על משמעות הטיפול המוגבר. מדובר במאושפזים שמצבם הידרדר. מחוברים למכשירים רפואיים, מחייבים השגחה צמודה. בעולם, חולים כאלה שוכבים במחלקות טיפול נמרץ - לא במחלקות הפנימיות. אלה החולים שאנו חוששים בכל רגע מהידרדרות במצבם, צריכים להשגיח עליהם השגחה קפדנית שוטפת, והטיפול בהם כולל הנשמה, הכנסת עירויים מרכזיים וצנתרים שונים. בפועל, זהו טיפול נמרץ בתוך המחלקה הפנימית, אך תקינת כוח האדם אינה דומה כלל לזו שבטיפול נמרץ.
אגב, במהלך הקורונה התברר דווקא שזה יתרון של מערכת הבריאות הישראלית. באופן פרדוקסלי, דווקא העובדה שיש לנו ניסיון בטיפול מוגבר בחולים ובהנשמות, התגלתה כיתרון. במחלקות הפנימיות יש מיטות הנשמה ויש ניסיון גם בהנשמות, אבל חסרים לנו צוותים לטפל בחולים.
כשאנחנו מדברים על תנאי צפיפות נוראה באשפוז, אנחנו מתכוונים לכך שאנו נאלצים להשכיב חולים בפרוזדורים, כך שהרגליים של המאושפז משה כמעט מתחככות בראש של המאושפז גנאדי, או של מוחמד, ושהמשפחה של שרה למעשה חשופה לשיחות הפרטיות של משפחת המאושפזת לאריסה. אין פרטיות ואין תנאים לטיפול.
כל יום יש הרגשה שהפתיל של המשפחות יידלק, שפתאום תגיע אלימות. המשפחות לא צריכות להתחשב במצוקת תנאי עבודתנו. אזרחי המדינה הזו ראויים לתנאי אשפוז סבירים
כמה קשה למאושפזים שלנו עם העדר הפרטיות, עם האור בלילה וחוסר השקט? מאוד! אנחנו אמורים לספק לחולים שקט, אפשרות להתאושש, הפוגה להתחזקות, אבל התנאים הפיזיים קשים, וזה לא נעים ולא נכון. המשפחות חסרות סבלנות. כל יום יש הרגשה במחלקה אצלי ובמחלקות אחרות, שהפתיל של המשפחות יידלק, שפתאום תגיע אלימות. המשפחות לא צריכות להתחשב במצוקת תנאי עבודתנו. אזרחי המדינה הזו ראויים לתנאי אשפוז סבירים.
הלחץ הגדול בתנועת המאושפזים ומנגד העדר מקום פיזי - חוסר כרוני במיטות אשפוז - מחייב אותנו לעבוד כמו טורבו ולהאיץ באופן קבוע את שחרור המאושפזים. ההרגשה היא לא נוחה, אנחנו כרופאים מחויבים לפי שבועת הרופא לעשות כל שלאל ידינו כדי לרפא את מטופלינו. אבל מה קורה כאשר ניצבת בפנינו דילמה ערכית נוראה: לשחרר מהר מאושפזים, לא משום שנרפאו, אלא כדי לפנות מיטות?
זו סתירה מובנית בין הצורך לבין הכורח, בין הרצון להשאיר את המאושפזים עוד קצת במחלקות, כדי לברר עד תום עניינים רפואיים ולסייע להם ככל יכולתנו ועל סמך נסיוננו, לבין הצורך לשחרר מהר. אני לא בטוחה שיש עוד מחלקות שמתמודדות עם הדילמה הקשה הזו יום יום כמונו במחלקות הפנימיות.
בואו נדבר על החייאות - אירוע שקורה לא מעט במחלקות הפנימיות. איך מתארים לפקידים באוצר, שיושבים עם טבלאות האקסל, מה זו החייאה בחדר צפוף כשהמחלקה עמוסה, עד כמה קשה להיכנס עם מיטת החייאה ועם ציוד לחדר כזה, או גרוע מכך, מהי החייאה במסדרון, מול קהל צופים? יש ימים שהתחושה היא שצריך להתחיל לחלק כרטיסים למופע ההחייאה. איך מסבירים לפקידי האוצר כמה זה נורא לנסות להציל חיי אדם במסדרון, כמה זה נורא לאחיות ולכוח העזר הסיעודי להפשיט חולה במסדרון כדי להזריק לו באיבריו האינטימיים, או להחליף לו בגדים או כל עניין אחר שצריך להתבצע בתנאי פרטיות?
אנחנו מחויבים בשבועת הרופא לעשות כל שלאל ידינו כדי לרפא את מטופלינו. אבל מה קורה כאשר ניצבת בפנינו דילמה ערכית נוראה: לשחרר מהר מאושפזים, לא משום שנרפאו, אלא כדי לפנות מיטות?
החורף הגיע. יש לנו על הראש אחריות גם לקורונה, גם לשפעת ולדלקות הריאות, וגם אחריות על אינסוף תחלואות אחרות, כמו מגיפת סוכרת, חולים אונקולוגיים, חולי כליות, זיהומים ועוד ועוד.
לצערי, אני חווה תחושת דה ז'ה וו. שוב ושוב כנראה נספר ונדבר ושוב ושוב ראשי האוצר יתעלמו מאיתנו, אנשי המחלקות הפנימיות. מי שקלע אותנו לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו של כורח להתייצב שוב ושוב בפני הציבור כדי להתריע, לעדכן ולקרוא לעזרה, צריך סוף סוף להתעשת.
לכן, בשם כלל חבריי לרפואה הפנימית, אני קוראת מכאן לראש הממשלה בנימין נתניהו, לקרוא אליו לפגישה דחופה את שר האוצר, ישראל כץ ואת שר הבריאות יולי אדלשטיין, כדי לתאם הוצאה מהירה אל הפועל של מסקנות הדו"ח הקריטי – דו"ח ועדת טור כספא, לימי הקורונה ובכלל. הדו"ח שממתין וממתין להתייחסות. קחו נא את הדו"ח ותתחילו לעבוד.
הכותבת היא מנהלת מחלקה פנימית א', המרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא